זה היה לילה היסטורי. זו הייתה זריקת אנרגיה שלא ניתן לתאר במילים לעוסקים בתקשורת ועיתונות. זו ללא ספק הייתה שעתה היפה של הדמוקרטיה(למרות שלא ממש שעתם המשמחת של הדמוקרטים) בארצות הברית.

וזה היה גם הלילה בו דונלד טראמפ- אולי אחד האנשים המושמצים והמנואצים ביותר בתולדות האומה האמריקנית- הפך להיות מנהיגה הבלתי מעורער(ונאומו האחרון הוכיח בוודאות שהוא גם לא מעורער בנפשו).

זכיתי להיות עד מרחוק כאן בארץ הקודש באולפן רדיו קול-חי להפיכת התרחיש שנדמה היה לכל-כך הרבה פרשנים שהוא בלתי מציאותי בעליל- למציאות מדהימה במקום מדומה- ומכיוון שלא הייתי במטה הדמוקרטים המפסידים אני יכול רק לשער לעצמי שדי בטוח שהיועצים הפוליטיים שלהם, הפרשנים בכלי התקשורת האמריקנים, והסוקרים ששוב מיהרו להכריז על יום כיפור קטן, טמנו את ראשם המסרב להאמין לניצחון הפיל על החמור(סמלי המפלגה הרפובליקנית והדמוקרטית) ושאלו עצמם בחוסר אמון שאלה פשוטה המורכבת משתי מילים: "איפה טעינו?"

אריאל שרפר, מגיש חדשות קול חי

אריאל שרפר

ואני- שבצירוף מקרים ככל הנראה בלתי ניתן לחיזוי- או במילים של אדם מאמין בהחלטת הבוחר בעמו ישראל באהבה- ראיתי את מה שחשבתי שיקרה מתגשם משעה לשעה לנגד עיני המשתאות- לא חשבתי בכלל אילו תשובות אפשריות ניתן להשיב לשאלה ממש לא קלה זו- כי ברוח החדשה שסחפה את אמריקה לתמוך בתנועה חדשה שאקרא לה בשם הזמני "הדונלד"- חשבתי שמתאים יותר לענות תשובה אחת בשלושה חלקים לשאלה חיובית יותר שגם היא מורכבת משתי מילים: "איפה צדקנו?"

תשובה:
א. אמריקה רצתה שינוי- הגיע הזמן להפנים ולהבין (וגם אם מדובר באזרח מהשורה הארוכה מחוץ לקלפי ולא בסוקר או פרשן באולפן) כי בחירות דמוקרטיות בכל מקום שאינו אירן או טורקיה נועדו להחליף ולשנות לטובה את המצב הקיים. כמובן שכדי שזה יצליח צריך מספיק מועמדים ראויים ולא תמיד מוצאים כאלה באותה הקלות בה טראמפ שולף דולרים מהכיס- אבל האזרחים שבוחרים ורואים בכך זכות לא טורחים לעמוד בתור שעות ארוכות כדי לקבל בסופו של דבר את אותו הדבר- אלא אם כן מה שיש להם כעת הוא כל-כך טוב ברמות כאלה שאין ולו סיבה אחת טובה להחליף אותו ואז הבחירות הופכות להבעת אמון בסטטוס-קוו.

לאמריקה היו הרבה יותר מדי סיבות למה להחליף את מה שהיה להם במשך שמונה שנים- ועוד במישהו שנראה כטיפוס שהדבר האחרון שמתאים לו להיות זה נשיא ארצות הברית. ושלא תבינו אותי לא נכון- זה לא שאובמה היה נשיא רע ואכזר מטבעו או שקלינטון הייתה הופכת את אמריקה מגרנד-ניישן לגרנד-קניון לפני רעידת-אדמה- אבל כנראה שהיו מספיק אמריקנים שחשבו שהיא והוא כל-כך גרועים שמוכרחים לבחור במישהו שהוא ההפך הגמור מהם רק כדי להוכיח את הצמא של אזרחי ארצות-הברית לשינוי

ב. מה שאתה רואה- זה מה שאתה מקבל- אמריקה אוהבת שמגדירים אותה כאומה החשובה והנהדרת ביותר בעולם. וכשאזרחיה מסתכלים בחדשות ורואים את עצמם במראה- אפשר בהחלט לומר שבשמונה השנים האחרונות הם לא כל-כך אהבו את מה שהם רואים. עם בעיות בריאות, מתיחות בין-גזעית גואה, עליה משמעותית בכמות המהגרים משנה לשנה, הכרזת מלחמה על דעאש מאז חיסול בן-לאדן(שנחשב עד היום לאחד ההישגים החשובים ביותר של ממשל אובמה), והתחושה המעיקה שלא לכל אזרח אמריקני יש הזדמנות שווה להצליח או לשמור על עצמו בטוח ובריא- היוו קרקע פוריה ורחבה מאד ליועצים האסטרטגיים של טראמפ שהגו את סיסמת הבחירות שלו: "make America grate again"- כלומר השיבו לאומה האמריקנית את גדולתה והחזירו עטרה ליושנה- אם מותר להשאיל סיסמאות ממפלגות מקומיות.

מצד שני- המועמדת הדמוקרטית קלינטון הובילה את מסע הבחירות שלה עם הסיסמא stronger together- אך לצערה נוכחה לדעת שהאמריקנים מפולגים כל-כך ואינם חיים יחד אלא בוחרים לחוד ובאופן מאד לא חד-משמעי, וגם מבחינת החוזק גילתה קלינטון לצערה שאינה חזקה מספיק כדי למשוך בוחרים והייתה צריכה לקבל תמיכה משמעותית ואולי בדיעבד הרסנית מהנשיא אובמה, ולצערה הגדול של קלינטון גם אמריקה גילתה בניגוד לרצונה שהיא אינה כזו חזקה כפי שתיארה את עצמה בנאומיה כשהסתבכה עם החוק וכשנזקקה לתמיכה כדי להיכנס לרכבה באחד הרגעים העצובים והבלתי נשכחים במסע הבחירות שלה.

האמריקנים אוהבים לראות כמה שהם גדולים- והנשיא שנבחר יכול ללמד אותם בארבע השנים הבאות בבית הלבן איך להסתכל למציאות המפחידה בעיניים- ולגרום לה להשתנות לטובתך.

ג. אל תהיה אהוב-תהיה חכם- תקיפת היריב לאורך כל הדרך גם כשכל הסקרים וכל הפרשנים בעדו, תמיכה מוגזמת בשלטון החוק ומוכנות להילחם על שמירתו גם במחיר השמצות הכפשות וטענות שהאביר המגן על ה-FBI אינו טלית שכולה תכלת בעצמו, אמירת כל האמת בפרצוף על כל נושא ולכל אדם בלי לחשוש מההשלכות, לקיחת המונח פוליטיקלי קורקט ואפסונו בכספת עד אחרי הבחירות, שימוש בהצהרות מתחכמות בנוסח "אכבד את התוצאות… אם אנצח", ערעור תדמית היריב אמינותו ותקינות מצבו הרפואי בעיני הקהל הרחב שרואה בעיקר מה שרוצים שיראה, תשלום מחיר אישי כבד בשל חוסר המוכנות להתפשר ולשנות אישיות שקשה לעכל במבט ראשון ואולי גם בשני ושלישי- והוכחה בסופו של מסע רווי מהמורות והשפלות מרות שגם אלה שממש לא אוהבים את האדם שמאחורי דוכן המנצחים- מוכרחים להודות שהוא הצליח לקחת הרבה כלים שלכאורה לא מתחברים ולהלחין מהם יצירה אמריקנית מנצחת.

כל הפרשנים הלא ממש רבים שסימנו לעצמם את הנקודות האלה מתחילת דרכו של דונלד טראמפ לחדר הסגלגל- יכולים לדעת היום איפה צדקו. אם גם אמריקה צדקה כשנתנה לו את המפתחות לבית הלבן- נדע רק אחרי שהנשיא הבא יודה לו על שהשאיר אותו שלם